ברירת-מחדל  |  English  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



התחברות למנהלים

 

 

 

כלכותה       13/12/2008

בהתנדבות בבתים של אמא תרזה

 

לאחר שאתמול  12/12/2008  בשעה  16:00     התקשרתי לטלפון                        033-2249-7115   שזה הטלפון שהשגתי של  Mother's House  ומישהי אמרה לי להיות בימים ב', ד', ו' בשעה  15:00  בכתובת:                          AJC Bose Rd   במספר 54  , בבית  Shishu   , וציינתי במיוחד את התאריך ושעת השיחה, כי זה היה בדיוק ביום ו', שעה אחת אחרי הזמן, כלומר אחרתי להתקשר, אבל כששמעה שאני רוצה להתנדב, הציעה לי להגיע למחרת, בשעה  07:00 בבוקר לכתובת:             AJC Bose Rd   במספר  78 .

בשעה 5  בבוקר , קמתי כדי להספיק להגיע. מצאתי מונית, ותמורת  100 רופי הביא אותי הנהג למקום שבקשתי במספר 78.

הגעתי לשער, וראיתי שלמקום קוראים:

Missionaries of Charity, Nirmala Shishu Bhavan

התאמצתי להתעלם מהקבצנים היושבים בשער, כי כמוהם יש מיליונים בהודו, והצלחתי להכנס לאחר דפיקות על השער, ובעזרת מתנדב נוסף שהיה במקום,אשר אספתי אותו בדרך, והוא זה שצילם אותי תמונה זו.

 איזה נזירה פתחה את השער ואמרה לנו, שאנו צריכים ללכת קודם כל למספר 54  ברחוב זה. עשינו כדבריה, והגענו לבית אחר של אמא תרזה.

זה היה גם כן מנזר, ובכניסה התנוססה תמונתה של אמא תרזה.     נכנסנו פנימה, ושם חילקו בין השעות 07:00 - 07:30 ארוחת בוקר למתנדבים.

הארוחה כללה: צ'אי, שזה תה עם חלב, סנדביץ' עשוי פרוסות לחם וריבה, ופרי שהיה באותו יום בננה.

עם סיום הארוחה, התחילה חלוקת המשימות. כל מתנדב משובץ לאחד מה"בתים  של אמא תרזה", ובמקרה שלי , קבלתי ללכת לעבוד ב- Premdan  שזה מעין מוסד/מעון  למסכנים/פצועים/סיעודיים/תשושי נפש.  המקום נמצא ליד תחנת הרכבת   Park Circus Station   ברחוב  Tijala Rd  במספר  37.

 

לפני שהלכנו איש למשימתו, נאספים כולם במעין לובי ובו מתכנסים לתפילה, שבעקבותיה נפרדים בתודה ובחיבוקים, במחיאות כפיים, ובשיר מיוחד שנהוג לשיר אותו בפורום זה, מהקבוצה של המתנדבים שסיימו תקופת שירות מסויימת.

 הצטרפתי לחברה הותיקים שיודעים איך להגיע למקום, ותוך כ- 20 דקות הליכה הגענו למקום.דוגלס היה ה"מדריך" שלנו, כיון שהוא היה כבר "ותיק". הוא כבר התנדב 4 ימים.

במקום פגשתי מתנדבים רבים שהכרתי את חלקם מארוחות משותפות במסעדת Blue Sky  בה נהגתי לאכול, וחלקם תוך כדי העבודה במקום. למשל  Stuart  מסקוטלנד,שלקחתי אתי טרמפ בבוקר במונית, Evelyn  מהולנד,  Duglas  מקנדה, שהוא כורת עצים במקצועו, ופגשתי אותו לפני זה במלון מריה בו הייתי בלילה הראשון, והיה שם מורה, ששכחתי את שמו. הוא בא מאוסטרליה בליווי 3 מתלמידיו,אשר באו לבצע את משימת ההתנדבות במסגרת הקורס שהוא מלמד בבית הספר, והוא הגיע להשגיח עליהם ולהנחות אותם. נתתי לו כרטיס ביקור, עם כתובת הדוא"ל שלי, והוא אמר שיכתוב לי. לפי הסיפורים שסיפר לי, יש לו 6 ילדים ואשה וסוס, 5 כלבים וכ- 5 אקר אדמה שצריך לטפל בה. עד היום לא הגיע אלי דוא"ל. כנראה שהוא עסוק מאד עם כל מה שהזכרתי.

כשהגענו למקום, נתנו לנו סינרים ירוקים ודליים, ולא הבנתי בשביל מה. עד מהרה התברר שאנו הולכים לעבוד במכבסה, שזה למעשה בניין ארוך, ובו 2 שורות של בריכות מלאות מים. אחרי שבבריכה הראשונה משפשפים את הבגדים עם סבון , סוחטים את הבגד, ומעבירים לשטיפה לבריכה השניה. שם טובלים את הבגד במים, ושוב סוחטים אותו , ומעבירים לבריכה השלישית, כך ממשיכים עד הבריכה השישית, בה המים כבר ללא סבון ואז לאחר סחיטה שמים את הבגד בדלי, ומישהו לוקח את הבגדים לתלייה ליבוש. 
אנו המתנדבים עבדנו בשיטת הסרט הנע, ואילו בראש השרשרת  ובקצה עבדו הודים שעשו  את העבודה ה"שחורה". 
בשלב מסוים, הסתיימה הכביסה, ואז כל אחד מהמתנדבים, שאב דלי מים מהבריכה והלך לשפוך ברחבת החצר, שם היו הודים שתפקידם היה לקרצף את הריצפה בעזרת מטאטאי קש שהיו בידיהם, ואתם דחפו את המים, במקום עם מגבים. מי ששפך את המים מהדלי שלו, חזר לבריכות לשאוב עוד דלי כדי לשפוך את המים בחצר, וכך חוזר חלילה, עד שגם נגמרו המים, וגם החצר היתה מצוחצחת.
כעת , קראו לנו הנזירות העובדות בבית הזה, לבוא איתם למחסן, בו היו מאוחסנים המנות הקשות, ואנו העמסנו על עגלות שקבלנו, שקי סוכר ושקי אורז, שהיה צריך להעביר למטבח. כל שק כזה, משקלו 100 ק"ג, והיה צורך ב-2 מתנדבים בריונים, או לחילופין 4 מתנדבים כמוני כדי להרים את השקים. במקרה זה, כל אחד תפס פינה, ו... הופה!!!
טוב, עשינו 2 "נגלות" כאלה, ואז הגיעה שעת המשימה האמיתית . משימת הטיפול במסכנים. חלק מהמתנדבים קבלו סבון ומברשת גילוח וסכין גילוח חד פעמי, ותפקידם היה לגלח את האנשים שלא יכלו לעשות זאת לבד.
חלק מהאנשים קבל משחה/קרם שהיו צריכים למרוח לאנשים ולעשות להם כאילו מסג'. לי יצא להיות בקבוצה שקבלו קוצצי צפורניים, והיינו צריכים לקצוץ הצפורניים למי שהיה צריך.
כשהסתיימה המשימה, התאספו כל המתנדבים, בערך בשעה 10:30 ב- Pavillon  שהיה בחצר , ובצילו היו כסאות ושולחנות עץ. נתנו לנו עוגיות, בננה וצ'אי, והיה זמן לפטפט ולהכיר זה את זה.
בשעה 11:30 הסתיימה ההפסקה והלכנו לעזור בחלוקת ארוחת הצהרים לדיירי המקום. שמו שולחן ארוך כעמדת חלוקה, ועליו את הסירים עם האוכל.
כל מתנדב לקח 2 צלחות, ועמד בתור בחלוקה. גם כאן בשיטת הסרט הנע, הראשון יוצק כמות אורז בכל צלחת, מהסיר השני יוצקים ירקות מבושלים על האורז,כמו שעושים עם קוסקוס,ולבסוף האחרון בשרשרת החלוקה, מניח קלמנטינה בצלחת. כעת צועד כל מתנדב כששתי הצלחות המלאות בידיו, לעבר האולם הגדול, בו יש מיטות רבות, כמו בית חולים ענק, ובכל מיטה שוכב/יושב מישהו, ולו מוסרים את המנה. זהו סידור שהמציאו לשמירת הסדר, כך שניתן יהיה לחלק את המנות בצורה מסודרת והוגנת לכולם, בלי שהם ידחפו, ולצורך שוויון עם כל אותם מסכנים שאינם יכולים לרדת ממיטתם.
קבוצה נוספת של מתנדבים הסתובבה אותה שעה וחילקו ספלים ויצקו בהם מים.
בתום הארוחה, ממשיכים המתנדבים להסתובב בין האנשים, ואוספים את כלי האוכל, ומעבירים אותם לקבוצה אחרת שתפקידה לשטוף אותם. בדומה לכביסה, גם כעת הכל מתבצע בשיטת הסרט הנע, אולם במקום בגדים, מעבירים הפעם כלים, ובמקום בריכות, יש לצורך העניין גיגיות גדולות, שבהן שוטפים את הכלים, ע"י העברתם מגיגית לגיגית, עד הגיגית האחרונה בה המים כבר ללא סבון, ואז יש מתנדב שאוסף את הכלים השטופים ומחזיר אותם לארונות האכסון שלהם.
בשעה 12:30 נשברתי. הגעתי למסקנה שהבנתי את הפרינציפ. אמרתי לעצמי, שאם כבר צריך לעבוד כל כך קשה, הרי שאני יכול לעשות זאת בארץ, ולא בהודו לטובת הודים שאיני מכיר, והם אינם מכירים אותי, ואם לא אהיה שם, בלאו הכי לא יזכרו אותי. אמנם זו מהות ההתנדבות, אך משום מה לא הרגשתי רוממות רוח או הרגשה של נתינה. יתר על כן, השארתי את התיק שלי ובו ארנק , מצלמה ודברים נוספים, בעת הכניסה למקום, אמנם בארון, אך ללא מנעול, וזה לחץ עלי כל הזמן שהייתי שם, כי פחדתי שעלולים לגנוב, או סתם יעלם, בזמן שאני עובד. גם כך הייתי מבואס מספיק מזה שלא ידעתי לקראת מה אני הולך, ונאלצתי להיות במים עם הסנדלים מעור שלא מיועדים למשימות כאלה. גם הבגדים שלבשתי, נרטבו והתלכלכו, ועשיתי חישוב שהיה יוצא לי יותר זול לתת  תרומה  של  1000 רופי מאשר לעשות את מה שעשיתי.
בסופו של דבר, סוף טוב, והכל טוב. מצאתי את התיק במקום, ואיש לא נגע בו.
נפרדתי לשלום מהחברים שהכרתי אותו יום, ויצאתי לדרך לחפש מסעדה נורמלית לאכול משהו כי כבר הייתי "מת מרעב".
 
 
 
זהו המקום שנקרא   Premdan  בו התנדבתי.
 
 
 
וזה אותו מקום מזוית צילום אחרת.
 
רציתי לחזור לרח' פארק, כי זכרתי שזה רחוב ראשי, ובקצהו יש את תחנת המטרו הקרובה למקום בו שהיתי.
התחלתי לחזור לאורך הרחוב עם הצינור הגדול שראיתי בדרך:
 
 
 
זה כשעוברים את הגשר ממנו רואים את תחנת הרכבת  Park Circus.  לאורך הדרך סלאמס אופייניים להודו, אוהלים/פחונים/קרטונים/קרשים שבהם מתגוררים אלה שהצליחו למצוא שטח קרקע ומחסה לגור בו, ולא סתם ברחוב על הריצפה או על סמרטוט במקרה הטוב.
ילדים קטנים הקיפו אותי בדרך ובקשו תרומה, וכשראו שאני לא נענה לחיזוריהם, ניסו בדרך אחרת: בקשו להצטלם. להלן תמונה לדוגמא:
 
 
 
בהמשך הדרך  עברתי ליד מסגד ירוק שהיה עבורי נקודת ציון דרך, כשעברתי במקום בפעמים הבאות:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
          לעמוד קודם                 לעמוד הבא                
 
 


 
תאריך ושעה
 



התחברות לחברים

[Top]                [Add to Favorites]               [Site Map]