נאמר כבר הכול על מצוקתם של ניצולי השואה ועל חשיבותם במרקם החברה הישראלית. סרטים, עצומות, חשיפה תקשורתית ומה לא. ממשלות ישראל הזניחו באופן שיטתי את ניצולי השואה למרות שאלה היוו את התשתית להקמתה של מדינת ישראל. למרות זאת ניצולי השואה במדינת ישראל זוכים ליחס מעליב, מביש וציני. מספרם הולך ומתמעט ומצבם הבריאותי והנפשי הולך ומתדרדר. מעבר למצבם הבריאותי, נשכחו ניצולי השואה כאנשים. אין להם עוד הרבה זמן לחיות וכן גם לנו אין זמן לחכות. חייבים לפתור את הבושה מייד. זה המסר.

לכולנו ברורה העובדה כי חברה שאיננה דואגת למייסדיה היא איננה חברה ראויה וצודקת. שיש קונצנזוס רחב שתומך בזכותם של ניצולי השואה להזדקן בכבוד ולחיות בכבוד במדינה אותה הקימו.למרות ההסכמה הרחבה וחשיבת זיכרון השואה במדינת ישראל נכנעים ניצולי השואה לבירוקרטיה המסואבת ,לאטימות הממסד ולאינטרסים פוליטיים רדודים. הם סובלים ממחסור בתרופות, ציוד רפואי וטיפול סוציאלי הולם.

חלון הזדמנויות שנוצר בקיץ 2011 מאפשר בהחלט טיפול מיידי של הבעיה ולתת לניצולי השואה את כל צרכיהם הבסיסיים- על חשבון המדינה.אנו נוקטים עמדה, ועושים מעשה ולמעשה מחליפים את כנסת ישראל שנמצאת כעת בפגרה ארוכה. יהודים ניצולי שואה אחרים שגרים בתפוצות העולם לא זוכים לחרפה הגדולה שעוברים ניצולי השואה שחיים באופן אבסורדי במדינת היהודים.

אנו קוראים מכאן לממשלת ישראל לסיים את המבוך הבירוקראטי לטפל מידית במצבם של הניצולים. בלי קריאות והצעות חוק מייגעות בכנסת ובלי ועדות. זה אפשרי. תרופות חינם, דיור, הוגן, עזרה סוציאלית נרחבת הם תנאי הכרחי ומידי כדי לפתור אחת ולתמיד את הבושה הזו. במקום לשאת את הטלאי הצהוב יש לשאת את אות הקלון שאנו נושאים כחברה שמזה ומנצלת בציניות את סיפורם האישי של ניצולי השואה. ציניות לצורך העניין פירושו שבפועל עשרות אלפי ניצולי שואה בישראל סובלים, מדוכאים וכבר אין להם כח לדבר.
כולנו גדלנו על הנאום המפורסם של גידעון האוזנר שאמר:

"במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים... דמם זועק אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

הפעם "נהיה אנחנו להם לפה". לאלה החיים ולא אלה שכבר ניספו אותם אי אפשר כבר להציל!


בסוף השבוע האחרון נותרו למעלה מתשעים ניצולי שואה תשושים בהוסטל בפרדסייה ללא טיפול. אנו מבקשים משר האוצר לטפל מיידית בבעיה זו .אך לא רק בה אלא בכלל ניצולי השואה שחיים במדינת ישראל.

זה שמזכירים כל הזמן שעבודת הדוקטורט של אבו מאזן עסקה בהכחשת שואה כך באותה מידה אפשר בהחלט לטפל בניצוליה שרבים מהם חיים בחרפה כאן במדינת היהודים.

מדינת ישראל שהשואה היא חלק בלתי נפרד מזהותה משתמשת בה תכופות על פי תועלתה. כל ראש מדינה שמגיע לישראל לביקור ממלכתי ראשון מייד נלקח ליד ושם. השואה מוזכרת בכל נאום , שנשאו ממשלות ישראל לדורותיהן , בכל איום בטחוני  אנו חוזרים לאושוויץ, וכל הסבר או תירוץ למעשה כזה או אחר מסתיים בסופו של דבר במונח "כל העולם נגדנו".

עוד משפט מרכזי בזהות היהודית ציונית ישראלית היא המשפט שכולנו מכירים:"לזכור ולא לשכוח". דווקא במדינת היהודים אנחנו אוהבים לזכור. מדקלמים את סיפור השואה בכל שנה, עומדים דום בצפירה . מכבדים את ששת המיליון. כשמישהו מעז להשוות את המילה שואה לכל מיני עוולות במדינה מייד מתנפלים עליו בטענות. כולנו מכירים את זה.

אך בפועל מדינת ישראל מעדיפה את הזיכרון והמוזיאון מאשר לטפל באנשים עצמם. תקציבי ענק נשדדו מניצולי השואה שחיים בישראל. כולם יודעים את זה.לא אנטישמים , לא גויים ולא עמלק הם אלה שגזלו את הכספים האלה מהניצולים. מי שאחראי על הבושה היא דווקא ממשלת ישראל . הכי ציני שאפשר.נכון היו צרכים אז אבל הגיע הזמן להחזיר את החוב. השתמשתם? סבבה עכשיו תשלמו ותדאגו שאף ניצול שואה לא יחייה בחרפה כאן במדינת ישראל. זה צדק חברתי!

מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות מלאה על ניצולי השואה. אתם מנצלים את הסיפור? מביאים ראשי מדינה? אין בעיה. הבאתם , לקחתם, עכשיו תשלמו. ומייד . כי אין זמן . הם לא יחיו לנצח והם זקוקים וראויים לסיוע עכשיו.

כולנו גדלנו כאן על סיפור השואה, שמהווה מוטיב מרכזי בחיינו גם 75 שנים אחרי סיומה. כולנו צווינו לזכור ולא לשכוח. בעוד מיליונים מושקעים במפעלי הנצחה החל מיד ושם ועד למשלחות תלמידים לפולין. כל אלה ממחישים היטב את הצורך שלנו בזיכרון השואה. היא כאן. למרות זאת אנחנו שוכחים את העיקר. את אלה שהיו שם, הם אינם פרטי במוזיאון הם אנשים שחיים, נושמים ובסך הכול רוצים להזדקן ולחיות בכבוד. בואו נעזור להם. צדק חברתי מתחיל בהתחלה. אנחנו חושבים שמוזיאונים זה חשוב, והכרה בינלאומית ותמיכה עולמית חשובה. אבל אלה שבזכותם זה קורה לא יכולים לחיות בחרפה כפי שהם חיים כיום בישראל. בואו נפסיק את הבושה הזו עכשיו. זו לא חוכמה לעמוד כל שנה בטכס ולהיות עצובים. לניצולי השואה זה ממש לא מספיק."